המתיקות שבשכחה – קריסטין הרמל

את המתיקות שבשכחה קיבלתי מאחותי בידיעה שזה ספר שעוסק בשואה (בצורה כזו או אחרת) והתעכבתי עם הקריאה שלו בגלל שחששתי שהוא יהיה כבד ועצוב כמו שאר ספרי השואה ולכן החלטתי לשים אותו בצד.
אני חושבת שלא התעמקתי באמת בתקציר שבגב הספר בגלל דעה קדומה על ספרי שואה.
לא שאני לא אוהבת ספרים שמתעסקים בשואה, ההפך, פשוט הם בדרך כלל ספרים כבדים שלא תמיד מתחשק לי לצלול לספר שכזה.
אבל וזה אבל גדול, אחרי קריאה מעמיקה יותר בתקציר, החלטתי לקרוא אותו ואין מאושרת ממני על הבחירה!

הספר מספר על הופ, אישה גרושה עם ילדה בת 12 שמנהלת את הקונדיטוריה המשפחתית עקב מותה של אימה, ונכנסת לחובות כלכליים עקב הגירושים וירידה בהצלחה של הקונדיטוריה.
הופ, הגיבורה הראשית בספר, היא אישה מאוד עקשנית, תבוסתנית מידי, ביקורתית כלפי עצמה שכולם מסביבה נראים לה מושלמים חוץ ממנה. הגישה הזו, מביאה אותה לריבים לא קטנים עם ביתה בת ה-12 ואיכשהו, גם לגירושין מבעלה.
הופ מתפלאת שביתה ובעלה לשעבר מאשימים אותה בגירושין אבל מידי פעם במחשבה עמוקה, חושבת שהם צודקים.
אני מבינה שצריך לתת לדמות להתחיל ממקום נמוך כדי שתוכל להתפתח עם העלילה אבל בעיניי, עשו אותה קשה וכנועה מידי.
סבתה של הופ, אשר נמצאת בבית אבות חולה באלצהיימר, ברגע של צלילות מגישה לה דף עם שמות ומבקשת ממנה לנסוע לפריז ולגלות מה עלה בגורל האנשים הללו בשואה.
הופ, כמו שהופ יודעת להיות, שלילית לגבי הנושא ולא מאמינה שתצליח.
גאווין, השיפוצניק שקטן ממנה ב7 שנים ועוזר לה כמעט בכל דבר שקשור לבית, הוא כנראה הדמות הנבונה יותר והוא מנסה להכניס קצת מוטיבציה ואמונה בהופ ובכך משכנע אותה לצאת למסע שסבתה ביקשה.
על המסע לא ארחיב רק אגיד שהרגעים שם גרמו לי לדמעות, חיוכים וצמרמורות של ממש.
הסיפור אכן נוגע בדברים שקרו בשואה אך בצורה מאוד עדינה יחסית לספרי השואה שקיימים וההתמקדות שלו היא בחיים שאחרי. באהבה שמחזיקה מעמד עשרות שנים ובאמונה שנשארת בתוך לב של בן אדם למרות כל החומות שבנה מסביבו.
קצת חבל לי שלא הרחיבו יותר על גאווין, הוא כדמות שמאוד חשובה בספר ומאוד חשוב בחייה של הופ, היה צריך לקבל קצת יותר במה.
זה נכון שהספר מדבר על חייה של רוז, סבתה של הופ ועל משפחתה של רוז (אימה, בעלה לשעבר וביתה) אבל גאווין שם והוא עמוד תומך ועץ מכוון ובכל זאת, לא יודעים עליו כמעט וכלום.
יש נקודת אור בספר שחשבתי שהוא הולך להרחיב על חייו, רק כדי לדעת מהיכן שאב את העוצמות האלו, את האמונה שלו ואת הגישה שלו אבל הרגע הזה נעלם בדיוק כמו שבא.
אנני בן ה-12 קצת מרגיזה אותי, נכון היא ילדה שהוריה התגרשו – ניוז פלאש, זה קורה לכל זוג שלישי בערך – גם הוריי התגרשו שהייתי בת 13-14 ועדיין, היה לי קצת שכל כדי לא להשתולל ולהאשים רק צד אחד בסיפור עד שלא שמעתי את 2 הצדדים וידעתי איפה האמת ואיפה הבדיה.
עם זאת, יתכן והגישה המאוד תבוסתנית של הופ (אימה) והביקורת העצמית, היא זו שמושכת את האש אליה.

בסה"כ הספר הזה, מלבד שהוא כתוב בצורה כל כך מושכת, מסקרנת וממש עושה חשק לאכול כל מאפה בסביבה, הוא מדבר על סיפורים שנוגעים כל כך בנפש של כל יהודי ובשונה משאר הספרים שמספרים על השואה, הספר הזה גרם לי לחשוב בצורה יותר ממוקדת על הניצולים שחיו עשרות שנים אחרי השואה, על ההתמודדות שלהם, הצלקות שלהם ועל הדברים שהם איבדו שהיום כל כך מובנים מאליהם.

אני חושבת שספרים כאלו כמעט וקשה למצוא, כמה עוצמתי ומחזק הוא.