קצה הסוף - ג'. א. רדמרסקי

גם את הספר הזה רכשתי בהמלצה חמה ממישהי שקרובה אליי וגם כמובן ראיתי המון המלצות חמות ברשת.
הבטיחו לי ספר עם סוף טוב (כמו שאני אוהבת) והדגישו שהוא לא ספר 100% קליל.

אז הספר מספר על קמרין אשר בלילה אחד ,לאחר בילוי במועדון עם חברה הטובה ביותר ובן זוגה, בחרה לקום, לעזוב הכל ולברוח. לנסוע לאן שהרוח תיקח אותה.
היא לא אמרה כלום לאף אחד, עזבה את עבודתה שממש לא מזמן התחילה בה ועלתה על אוטובוס למדינה שבחרה בגחמה לאחר שראתה תפוח אדמה (כן, תפוח אדמה).
קמרין הייתה סוג של מרוסקת מכל מה שקורה בחייה, עם חברתה, אימה, מקום עבודתה והיא מרגישה שלהישאר, לא יעשה לה טוב.
הנסיעה באוטובוס בארה"ב בין מדינה למדינה יכולה להיות ארוכה עד לרמה של ימים ולפעמים קורה שיוצרים קשר עין או דיבור קליל בין הנוסעים. באחת מהתחנות, עלה בחור צעיר בשם אנדרו והתיישב מאחוריה. דבר הוביל לדבר ואחרי ויכוח קטנטן (איך אפשר להחיל בלי, אה?) הם התחילו לקשקש, להתחבר ולהרגיש שאולי יש משהו מעבר.

קמרין היא בחורה מעט ילדותית בעיניי, כן היא סה"כ בת 20 אבל עדיין יש שם התנהגות שלא מתאימה למישהי שעברה כל מה שהיא עברה.
וגם, גיל 20 זה כבר לא נערה, זה קצת מעבר. ושוב, במיוחד לאור הדברים שעברו עלייה בחייה, תיארתי לעצמי שהיא תהיה מעט בוגרת יותר. נעזוב את העובדה שעצם הבריחה שלה, מראה על יכולת התמודדות מסוימת אבל זה כל מטרת הספר – אז נזרום.

אנדרו, הוא מקסים. הוא בחור טוב, קצת עצבני (בהמשך מבינים למה), מתכחש כל היום וכל הלילה למשיכה ולרגשות שיש לו לקמרין (בהמשך מבינים למה) והוא עושה כל מה שהוא לא אמור לעשות עם הבחורה הזו.
אז במהלך קריאת הספר הבחור רק חושב ומסביר לעצמו למה לא להתקרב ולא להרגיש ואנחנו כקוראים – לא מבינים למה? – רק ממש בסוף הספר יש הסבר אבל הוא רחוק מידי בעיניי.
אז למה כתבתי כל הזמן שרק בהמשך או לקראת הסוף מבינים למה? הסיבה היא שאחרי שקראתי 350 +- עמודים הספקתי לזנוח את החששות השליליות לגבי הזוגיות שלהם כי הכל היה נראה טוב ויפה וזה כמעט סוף הספר הרי נשארו משהו כמו 50 עמודים לסוף.
אז בנושא הזה, אני חושבת שלשמור את הסיבה להתנהגות המוזרה שלו ואת "סודו האפל" ל – 50 עמודים האחרונים (מתוך 400+) זה חתיכת משיכה באף.
אז יש לי 2 דעות חלוקות לגבי זה:
מצד אחד – לתת ללב של הקורא להתאהב, לשמוח, להתעצבן ורק ממש לקראת הסוף להבין, לכעוס, ולכאוב – גאוני.
מצד שני – לתת ללב של הקורא להתאהב, לשמוח, להתעצבן ורק ממש לקראת הסוף להבין, לכעוס, ולכאוב – מעצבן. כמעט שנטשתי את הספר לקראת הסוף כי לא הבנתי (ולא זכרתי שכתוב בתקציר שיש לו "סוד אפל") שהולך להיות משהו דרמטי ומבחינתי כבר מאמצע הספר הבנתי שהכל יופי טופי אהבות וכו'.

אז אולי, רק אולי לא היה כדאי להשאיר את הדרמה לסוף, אולי היה אפשר לקדם אותה פה ושם או אולי לתת לה טיזינג יותר משמעותי במהלך הספר כי אני באמת שכמעט נטשתי אותו בדיוק לפני שכל הדרמה התחילה – ואני מדברת פה על אחרי יותר מ350 עמודים (מתוך 400 +- )שכבר הבנתי את הפואנטה והחלטתי לנטוש כי לא ראיתי שהולך להיות משהו משמעותי.

איך בסוף נשארתי? רפרפתי על עמודים. מעמוד 350 פחות או יותר, התחלתי לרפרף עם העיניים על עמודים. כי בראש שלי חשבתי שדיי, טחנו את עניין ההתאהבות וההרגשה האסורה אז כבר הבנתי שהולך להיות כמה עמודי סקס עצוב, סקס מאוהב וכו' ועד שהגעתי לעמוד שהזכיר לקוראים שבאמת הולך להיות משהו דרמטי אז החלטתי להישאר ולראות מה הוא "סודו האפל".

בגדול – אני חובבת סופים טובים. יש מספיק מקרים וסופים עצובים בחיים האמתיים שמבחינתי, ספר חייב להיות עם סוף טוב. אבל משום מה, בניגוד לכל מה שאני אוהבת, במקרה של הספר הזה, דווקא הסוף הטוב הוא מה שהוריד לי את כל ההיגיון והכיף שהספר הזה שידר.

הספר היה טוב, הוא היה רומן מעניין אבל כן היה קצת יותר מידי מסטיק של כל החוויות שלהם עד לגילוי הסוד והדרמה. היה אפשר לקצר את הספר הזה בעיניי. אולי לא בהרבה אבל דווקא הספר הזה ששונה מכל הסטנדרט של 250-300 עמודים, כן היה יכול לקצר את האמצע קצת ולהסתיים בשלב מוקדם יותר.