היינו בני המזל - ג'ורג'יה האנטר

תקציר:

הזמן הוא האביב של 1939 , בעוד צל המלחמה הולך ומאיים על ארצם, שלושה דורות למשפחת קורץ עושים כמיטב יכולתם לחיות חיים נורמליים.

סביב שולחן הסדר, המשפחה מדברת על תינוקות חדשים ורומנים מלבלבים, ולאו דווקא על הקשיים ההולכים ומתעצמים ומאיימים על יהודים בעירם, ראדום שבפולין. אך עד מהרה לא יהיה אפשר עוד להימלט מהזוועות השוטפות את אירופה, ובני משפחת קורץ יתפזרו בכל רחבי העולם, כשכל אחד מנסה נואשות לנווט את דרכו אל נמל מבטחים.

בעוד אח אחד נשלח לגלות, אח אחר מנסה להימלט מהיבשת, ואחרים נאבקים להיחלץ ממוות ודאי בשעות ארוכות של עבודה מפרכת על בטן ריקה בבתי המלאכה של הגטו או בהתחזות לגויים מחוצה לו. מתוך החלטה נחושה לשרוד, ומפחד שלעולם לא יראו שוב זה את זה, על בני משפחת קורץ להסתמך על התקווה, על תעצומות הנפש שלהם ולעתים על מזל טהור, על מנת לשרוד מיום ליום.

בכתיבה מרתקת מלאת תנופה, ג'ורג'יה האנטר מובילה את הקוראים ממועדוני הג'אז של פריז לבית הכלא האכזרי ביותר בקרקוב, מנמלי צפון אפריקה ועד למחנות העבודה של סיביר.

היינו בני המזל, שנכתב בהשראת סיפורה האמיתי של משפחת הסופרת, חושף כיצד ברגעים האפלים ביותר של המאה העשרים, הרוח האנושית הצליחה למצוא דרך לשרוד ולנצח.

הסקירה שלי:

מצחיק אבל כמעט ולא התקרבתי לספר הזה רק בגלל הכריכה שלו, למה זה מצחיק? כי אחרי שקראתי את הספר הסתכלתי בכריכה ופשוט נפעמתי, הכריכה נראתה לי מתאימה ברמה אבסולוטית לכל הסיפור הזה.

הספר הזה אומנם מוגדר בז'אנר היסטוריה אבל הוא בעיניי גם ביוגרפי.
זה סיפור אמיתי על מספר בני משפחה בזמן מלחמת העולם השנייה שנמלטו, הורעבו, נכלאו ולמרות הכל שמרו על אופטימיות ואמונה שימצאו זה את זה בסוף המלחמה.

אני מאוד אוהבת ספרים על מלחמת העולם השנייה אבל מספרים שמוגדרים כ"סיפור אמיתי" עם תיאורים קשים של השואה אני בדרך כלל נמנעת.
פשוט ברור לי שאלו ספרים קשים, עצובים וכבדים שלא תמיד יש לי רצון לצלול אליהם.

משהו בספר הזה ובתקציר, גרם לי להסתקרן עד מאוד ומהרגע שהתחלתי אותו לא יכולתי להפסיק.

הסיפור נכתב מנקודת מבט של כמעט כל המשפחה המורחבת (אחים, אחיות, בני זוג והורים) שזה נותן כל כך הרבה תחושות ורגשות שונים שממש גורמים לקורא להרגיש שהוא חלק מהמשפחה.
הקושי שהם מתארים, המקרים שהם ניצלו מהם, הכאב שהם חוו, הפחדים והחששות והכי חשוב – התקווה להתאחד עם כל המשפחה – פשוט עשה לי צמרמורות לאורך כל הספר.

היו כמה חלקים שבאמת היו קשים לקריאה, כאלה שהיד מיד עולה לפה בתדהמה והמוח לא מאמין שהם עברו את זה, חוו את זה וזוכרים את זה שנים על גבי שנים אח"כ – אלו דברים שגורמים לסיפור להיות עוצמתי ברמות אחרות.

ומה שאולי הכי אבסורד בכל העניין הזה, זה שהסיפור קשה ככל שיהיה, השואה שהם עברו, הקושי והסבל הוביל לסיום מפתיע ואופטימי שגרם לי להזיל דמעה ובאמת להצטער שאין עוד מידע על המשפחה המופלאה הזו.

אני מרגישה בת מזל בעצמי שקראתי את הספר הזה ונחשפתי לסיפור שלהם.
זה ספר שמומלץ בחום ואף בעיניי חשוב מאוד לקרוא אותו.