לכבוש את הקיר - מריאנה זאפטה

תקציר:

“אתה מבקש ממני… לעזאזל, כואבת לי הבטן… לבצע עבירה פלילית, והסיבה שלדעתך אני צריכה לעשות את זה היא כי אתה מחבב אותי עד כמה שאתה יכול לחבב מישהו, משום שלא אכפת לך שאני בסביבתך, ומפני שאני מיושבת בדעתי?” הרמתי את הידיים וסימנתי באצבעותיי סימני מירכאות באוויר. “וואו. לא חשבתי שיש לך חוש הומור, אבל אני רואה שטעיתי.”

שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגה האמריקאית לא אפשר למשפט הפתיחה שלי להפריע לו. “אז תעשי את זה?”

אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. לא הייתה שום סיבה בעולם שארגיש רע רק מפני שהתפטרתי. להיות העוזרת האישית/ סוכנת הבית/ הפיה הטובה של שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגת הפוטבול הלאומית גם ככה הייתה אמורה להיות רק משרה זמנית. יש לי תוכניות ואף אחת מהן לא כוללת את כיבוס בגדים שלו.

אבל כשאיידן גרייבס מופיע על סף דלתי ורוצה שאחזור לעבוד עבורו, אני מאבדת את המילים ולא יודעת איך להגיב.

במשך שנתיים, הגבר הידוע בכינויו הקיר של ויניפג לא הצליח לגייס את הנימוס הבסיסי לומר לי “שלום” או “בוקר טוב”, שלא לדבר על ברכה קצרה ביום ההולדת שלי, ועכשיו? עכשיו הוא בא אליי ומבקש ממני את הבלתי יעלה על הדעת.

ומה כבר אפשר לומר לגבר שרגיל להשיג את כל מה שהוא רוצה ולא מוכן לקבל לא כתשובה?

הסקירה שלי:

את הספר הזה רכשתי וקראתי מזמן בדיגיטלי בשביל להעביר כמה שעות טיסה. חיפשתי רומן טוב שיגרום לי להיות להתמכר ואצליח להעביר טיסה ארוכה בשקט וקיבלתי עליו המלצה מחברה (כן, זו שיודעת מה הטעם שלי בספרים).

את הספר הזה קראתי ב-2 טיסות וההמתנה ביניהם (קונקשן) ופשוט ה-ת-א-ה-ב-ת-י!

לפני מספר ימים החלטתי לחזור אליו והתאהבתי מחדש – איך זה אפשרי?!

אז, הספר מספר על ונסה, שעובדת כעוזרת אישית של איידן (הקיר של וויניפג) ההורס במשך כשנתיים ובמהלך עבודתה למדה להכיר אותו ולהבין שעם כמה שהוא הורס (מבחינה ויזואלית כמובן) הוא אדם ללא רגשות, הבעות פנים ובכללי לא מדבר יותר מידי, אם בכלל.

מה הכוונה? בוא נגיד שהיא עשתה עבורו כל מה שהיה צריך במסגרת עבודתה ואפילו יותר מזה והוא אפילו תודה לא אמר לה. תודה? שלום, הוא לא אמר לה! לא חשוב, לא נתרגז… 😊

ונסה היא בחורה שבהחלט אהבתי. בחורה עם שאיפות, יצירתית, חברמנית, קצת צינית, חברה טובה, בן אדם מאוד הגון (מאוד) ובכללי – בחורה שכל אחת הייתה רוצה להיות חברה שלה.

איידן, כמה שהוא הרגיז את ונסה וגם אותי במהלך הספר, לאט, לאט הבנתי מי הוא ומה הוא ועם כל שכבה שקולפה ממנו, התחלתי להבין מה גרם לו להיות כזה "אטום" וכזה בחור קשוח באופי. הוא היה אדיש (לפחות כך זה היה נראה מהעיניים של ונסה), הוא היה רגזן, מתבודד ועוד הרבה תכונות שיגרמו לכל אדם לשמור מרחק סביר ממנו. הוא שחקן פוטבול מקצועי שמכסח את היריבים בלי להתאמץ וכל חייו סובבים סביב המשחק – ממש כך. רק המשחק, האימונים וכל מה שקשור לזה.

בשלב מסוים, ונסה החליטה שהיא עוזבת (וזה לא ממש הזיז לו).

אך פתאום, Out Of The Blue מה שנקרא, קצת אחרי שעזבה, הוא בא אליה לדירה וניסה לשכנע אותה לחזור לעבוד עבורו ו…לעשות עוד משהו בשבילו…

לא, לא אגיד מה הוא ביקש ולא אגיד כלום מעבר לזה כדי שתקראו את הספר ותיהנו מכל עמוד בו כמו שאני נהניתי!

כן יש לי הערה קטנה מאוד – הסופרת מרבה בתיאורים ומחשבות שיושבות בראשה של ונסה ואולי זה מה שהפך את הספר להיות ספר עם 500+ עמודים. נכון שיש פה סיפור ותהליך ולוקח זמן להכל לקרות – מבינה לחלוטין אבל המחשבות של ונסה היו כל כך מרובות שלפעמים רציתי להגיד לה, סתמי, את טוחנת מים!

אז בגדול, זה ספר רומנטי שכיף לקרוא. מסוג ה- Slow Burn שאני אוהבת. יש פה התפתחות אישית של כל אחד מהם, יש פה חברות שנבנית, אמון, הערכה וגם אהבה. אפילו המשיכה ההדדית נבנית והם לא מזילים ריר מהרגע הראשון.

אני ממליצה בחום לכל אחד שאוהב רומן רומנטי שמחמם את הלב.

**הקליקו לסקירה של קטרין לספר בגרסה האנגלית – The wall of Winnipeg and me