לס - אנדרו שון גריר

בספר הזה נתקלתי במקרה כשראיתי המלצה עליו באחת מקבוצות הספרים. הסקירה הייתה מעניינת ולאחר מכן קראתי את התקציר. גם התקציר נראה מבטיח והכריכה נראתה אפילו יותר מבטיחה.
אז רכשתי את הספר הזה באחד מיריד הספרים והתיישבתי מיד לקרוא אותו.

זה היה לפני כחודש (פלוס מינוס) ומאז עצרתי איפשהו בהתחלה, קראתי ספר אחר, חזרתי לספר הזה ועצרתי שוב אחרי כמה עמודים (ושוב קראתי ספר או שניים באמצע) ובהחלטה השלישית לחזור אליו, איבדתי עניין מהר יותר מכל הניסיונות הקודמים.
רק עכשיו אני כותבת את הסקירה כי מאוד רציתי לחזור ולקרוא את הספר שוב וכמובן שקיוויתי לסיים אותו ולכתוב סקירה מלאה אבל עם כל הרצון וכל הנקודות המבטיחות שאמרתי בתחילת הסקירה, התייאשתי. אני לא מוצאת עניין בספר.

אני מאוד אוהבת ספרים הומוריסטיים בסגנון שכזה. קראתי את הפיתוי לחיים מאושרים, איש ושמו אובה, הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם ועוד רבים וטובים שחלקם כבשו אותי מהעמוד הראשון וחלקם רק אחרי כמה עמודים.
אבל לצערי, עם הספר לס, לא הצלחתי למצוא עניין, לא מצאתי את ההומור, השנינות או כל דבר אחר שקיוויתי למצוא.

למען האמת, הרגשתי מעט משועממת. לא הרגשתי כלום מהדמות. כל הזמן דמיינתי אותו עם פרצוף עגמומי, הולך שפוף וגורר רגליים. לא יודעת למה, ככה ראיתי אותו ולא הצלחתי להתנער מזה עד שהחלטתי שזה לא זה.

אז מהספר הזה נפרדתי בשלב כלשהו באמצע ויש לי הרגשה שהדעות עליו עוד יהיו חלוקות…

אם נהניתם ממנו, שתפו אותי 😊