מספרת הסיפורים - ג'ודי פיקו

תקציר:

יש סיפורים שחיים לנצח…
סייג' סינגר היא אופה. היא עובדת בלילות בניסיון להימלט ממציאות של בדידות, זיכרונות קשים וצלו של מות אִמה. כשג’וזף ובר, קשיש בעל מבטא גרמני כבד, מתחיל לבקר במאפייה, נרקמת ביניהם ידידות מיוחדת. חרף ההבדלים ביניהם, הם מוצאים זה בזה את הצלקות שאחרים לא רואים, והופכים לחברים.
הכול משתנה כשג’וזף מגלה שסייג' יהודייה. הוא מתוודה על סוד נושן ומביש – כזה שאיש בעיירה אינו חושד בו – ומבקש מסייג' טובה יוצאת דופן. אם תסכים, היא ניצבת לא רק בפני ההשלכות המוסריות, אלא גם בפני אלה המשפטיות. כשזהותה שלה עומדת לפתע למבחן, סייג' מתחילה לפקפק בהנחות שטיפחה ביחס לחייה ולמשפחתה. מתי הופכת בחירה מוסרית לציווי מוסרי? והיכן מותחים את הגבול בין עונש לצדק, בין מחילה לרחמים?

הסקירה שלי:

את האמת, את הספר הזה קראתי לפני כמה שנים, זכרתי שזה ספר לא קל עם אזכור לשואה אבל מעבר לזה, לא באמת זכרתי מה היה בו.
לא יודעת אם זה קורה גם לכם אבל לא פעם קורה שעולים לי בראש עלילות מספרים כלשהם (במיוחד אם קוראים או נתקלים במשהו וזה מצית את זה) ובשנים האחרונות, לא מעט פעמים עלו לי בראש 2 קטעי סיפור שונים שהנחתי שקשורים ל-2 ספרים שונים.

הספר מספר על סייג' סינגר, אופה אשר מתחבאת מהעולם החיצון בכך שהיא אופה בלילות וישנה בימים. היא אינה מפתחת חברויות וגם עם משפחה בקושי בקשר. סייג' פוגשת בג'וזף ובר, איש זקן וחביב שכל העיירה הקטנה אוהבת.
השוני שלהם ואולי גם הדמיון מחבר ביניהם וגורם לשניהם להיפתח אחד לשני כפי שמעולם לא עשו.
לא אכתוב יותר מידי על העלילה כיון שלא משנה מה אכתוב, זה לא יכסה ולו קצת את כל מה שקורה בספר הזה.

מה שכן, במהלך הספר גיליתי את הפלאשבקים שהיו לי, שני הזיכרונות הבולטים שישבו לי בראש היו בתוך הסיפור הזה – יש פה סיפור בתוך סיפור – הם אכן שונים (מבחינת זמן ומקום) אבל בסופו של דבר, שניהם איכשהו קשורים 😊

הספר כתוב בצורה מרתקת וסוחפת. למרות שכאב לי מהדף הראשון ועד לדף האחרון הרגשתי תקווה ואסירת תודה על המקום בו אני נמצאת ואפילו על כוס הקפה או המאפה הנחים בשולחן לידי.
הרגשתי פחד, הרגשתי אבדן והרגשתי תקווה.
הספר הזה מגולל סיפור הישרדות כמעט בלתי אפשרי בזמן השואה שממש צובט את הלב ונשאר איתך לאורך זמן (וככל הנראה זו הסיבה שהיו לי פלאשבקים רבים על הספר הזה לאורך השנים).

סיפורים על מלחמת העולם השנייה כבר קראתי, חלקם היו קשים יותר וחלקם פחות, אבל הספר הזה מתאר זוועות שכיווצו לי את הבטן והפכו אותה כמה וכמה פעמים.
אני אוהבת לשבת עם כוס קפה כשאני קוראת ספר ובזמן קריאת הספר הזה לא הצלחתי לשתות אפילו שלוק אחד.
היה קשה להניח את הספר כדי להתפנות לדברי היומיום – לארוחת ערב עם המשפחה, לעבודה וגם לישון.
למרות שזוהי הקריאה השנייה שלי בספר הזה, נשאבתי אליו ולא יכולתי לעזוב אותו עד שסיימתי אותו – מה שלקח לי יום אחד בדיוק.
אני חושבת שהספר הזה, עם כל זה שהוא כואב, קשה ועצוב, הוא חשוב, הוא מפיח תקווה והוא גורם לנו לומר תודה על מי שאנחנו ועל הזמן בו נולדנו.

ממליצה בחום לקרוא את הספר!

שתף סקירה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
פרסומת
יעל ועקנין

יעל ועקנין

עצמאית, בלוגרית ותולעת ספרים

לכל הסקירות של יעל

כל הזכויות שמורות ל YAELBOOKS

דילוג לתוכן