יום השנה האחרון - ליאן מוריארטי

אני אפתח בעדכון קטן – את הספר הזה קראתי אחרי שהצלחתי לשבור מחסום קריאה של מספר שבועות – הספר שעזר לי לשבור את המחסום הוא – כחותם על לבך. זה ספר שכבר עזר לי בעבר עם מחסום קריאה וגם הפעם זה הצליח.
הספר הזה, יום השנה האחרון, זה ספר של סופרת שהספר הקודם שלה שקראתי היה – מה שאליס שכחה – ומאוד אהבתי את סגנון הכתיבה והסיפור הכללי ולכן רכשתי גם את הספר הזה שלה.

הספר מספר על סופי היפה והחברותית שנושקת לגיל 40 ולא מוצאת את עצמה בעולם הזוגי.
סופי מקבלת ירושה מפתיעה מדודה של בן הזוג לשעבר, (זה שהיא נפרדה ממנו ביום שרצה להציע לה נישואים), קוני, והירושה היא הבית המיוחד והאהוב באי האקליפטוסים.

אז הפרשה המסתורים מקבלת יותר במה בספר מאשר הזוגיות לא זוגיות של סופי. אמנם בתקציר נראה כי הספר מתעסק בדמות אחת מרכזית ואולי זה נכון אבל בהרגשה שלי היו שם לא מעט דמויות שקיבלו במה קטנה או גדולה וחלקם כבשו אותי מעט יותר מסופי עצמה.
סופי מתוקה, חברמנית וחביבה לכולם וגם אני בהחלט התאהבתי בה. היא אמיתית, היא אנושית ועד כמה שזה לא נראה, היא פגיעה מאוד ולא כולם רואים זאת עליה.
יחד עם זאת, מאוד אהבתי את שאר הדמויות (כמעט את כולם) ואהבתי לקרוא את סיפור חייהם.
אהבתי את סיפור התעלומה והייתי מאוד קרובה לפתור אותה בראשי. כאשר גיליתי את הסיפור האמיתי על התעלומה, שמחתי שהייתי יחסית קרובה במחשבה שלי.
מכולם, הכי אהבתי את דודה רוזי. האישה הזו הרגישה לי כמו ילדה קטנה בגוף כלוא של אישה מבוגרת. היא שובבה, היא מצחיקה והיא אסטרונאוטית לא קטנה…

בגדול, סיום הספר מתחלק ל – 2.
פתירת התעלומה – שמחתי שככה היא נפתרה ושלא הייתי רחוקה במחשבותיי בניסיון לפתור אותה בעצמי.
הזוגיות של סופי – האמת, סיבכו אותי בסוף. אולי זה מטרת הספר הזה אבל לא קיבלתי את השקט שלי בסיום הספר.
אני לא רוצה לכתוב יותר מידי כדי לא להרוס לאף אחד אבל רק אציין שבזמן שאני מתחבטת עם עצמי ומתלבטת אם אהבתי את הסיום או ממש לא – הבנתי שהעובדה שזה מביא אותי למחשבות והתלבטויות שכאלו, זה כנראה אומר שכל הסיפור וגם הסיום היה לא צפוי ומעניין וזה לכשעצמו מביא את הספר לרמה טובה בעיניי.

בגדול, ממליצה אבל מזהירה מריבוי הדמויות המקשות לעקוב אחרי הסיפור (רק עד שלב מסויים כמובן).