תחרה וצבע - אילת סווטיצקי

את הספר הזה רכשתי לאור ההמלצות הרבות שהיו בקבוצות הפייסבוק.
ידעתי שמדובר בספר מהז'אנר האירוטי וה"לא פשוט לעיכול".

הספר מספר על טליה, בלוגרית ישראלית אשר מתמודדת עם מאניה דפרסיה והפרעות אכילה ובעת שביקרה את אחיה בלונדון היא פוגשת בבן סטורם החתיך, העשיר והמסתורי.

אז ככה ,קראתי את הספר הזה לפני מספר חודשים. התחלתי את הספר הראשון בטרילוגיה (תחרה וצבע), הוא היה טוב אבל מעט קשה – אני מאלה שרצו לתת לטליה סטירת לחי מצלצלת כל פעם – ובכל זאת הוא סיקרן אותי ומשך אותי לספר הבא ברשימה – זהב ודיו.
טליה היא טיפוס קשה, כן זה הגיוני עקב המאניה דפרסיה שהיא סובלת ממנה וגם הפרעות האכילה שיש לה אבל לי היה קשה עם זה.
אני מבינה שיש מחלות נפש כאלו אבל לקרוא על זה בתוך ספר (רומן) ולראות איך הגיבורה עצמה הורסת לעצמה את החיים (ועל הדרך לא רק את שלה) ונופלת לאט לאט לתהום – זה משהו שלא היה קל לי.

ניסיתי להבין אותה, ניסיתי להכיל אותה אבל לא הצלחתי. הבנתי את הקושי של בן להתקרב וגם את הרצון להתרחק. הבנתי שגם אצלו יש היסטוריה שהשפיעה עליו להתקרב יותר מידי (יחד עם כמה שטליה מקשה עליו להתקרב) אבל הכל שם היה לי מסובך ומורכב מידי.

בן סטורם כדמות היה כמעט מושלם. הוא היה חתיך, עשיר, מלא רצון לעזור, להתקרב, להכיר אבל מנגד היה מרוחק, מסתורי והפכפך – זה הטריף אותי.
הוא היה כמו יו-יו ושיגע את טליה לא פעם ולפעמים גם הוסיף אי נוחות ועצב למצב הנפשי הרעוע שלה גם ככה.
בספר השני באמת שהתחלתי להרגיש יותר ויותר מסוקרנת, קראתי עוד עמוד ועוד עמוד וממש נמשכתי לזה כי הרגשתי שכל הכאב והקושי מאחורה והגענו למקום שבו מבינים שכל ה"סבל" שלהם היה שווה הכל – אבל אז הבנתי שטעיתי.
הספר הזה מלא בתהפוכות ומלא בכאב לב ואני באופן אישי כבר לא יכולתי לעמוד בזה.

יש לי גם את הספר השלישי וגם את הספר הרביעי (נקודת המבט של בן) ואני מקווה שאחזור אליהם מתישהו אבל בינתיים קשה לי.

אני יודעת שזה סוג הספרים שקבוצות הרומנטיקה אוהבות ואני יכולה להבין אבל אני פחות מסתדרת עם הספרים האלו שבאמת מכווצים את הבטן ומכבידים על הלב.

אני כן יכולה להמליץ בלב שלם על הספר בגלל שאני יודעת כמה אוהבים את הסוג הזה ובכללי את ז'אנר הזה.
אני באופן אישי עצרתי באמצע ולא יודעת מתי ואם אשוב אליו.