על העיוורון - ז'וזה סאראמאג

את הספר הזה רכשתי וקראתי ממש מזמן.
אני זוכרת שקראתי את התקציר שלו בחנות הספרים והוא מיד משך אותי לרכוש אותו.

הספר מספר על מגפה של עיוורון שמדביקה את כל מי שרק מסתכל על מישהו שחולה במגפה. המגפה מתפשטת במהרה והשלטונות חוששים מהדבקה כוללת ולכן כולאים אותם באגפים מבודדים בבית משוגעים.

הספר הזה הוא שונה, מאוד שונה. למרות שקראתי אותו מזמן אני זוכרת את התחושות שהיו לי כאילו זה היה אתמול.
אני זוכרת שבהתחלה לא הבנתי מה קורה, ואני זוכרת שכשהמגופה התפשטה באמת הרגשתי את הקושי והפחד, זה נשמע דבר נורא ואיום שדבר כזה יכול להתפשט.
השהות שלהם בבית המשוגעים הייתה קשה לקריאה. האישה היחידה שראתה והעמידה פני עיוורת הייתה אשת הרופא – היא היחידה שראתה את העיוורים ולא נדבקה.
היא עזרה לעיוורים כמה שיכלה ואף נכנסה איתם ל"בידוד" כדי לא להתרחק מבעלה.

המגפה הזו גרמה לכולם להכיר אחת את השני מבלי הבדלים. כולם היו אותו הדבר, עיוורים, תקועים במקום מבודד וזקוקים להגנה, אהבה, הבנה.

למרות שמדובר בספר שכביכול "קשה" לקריאה, אני חושבת שאיפשהו מתחת להכל יש שם מוסר השכל ויציאה מאזור הנוחות של כל קורא שיושב וקורא את הספר הזה.

זה אמנם לא דברים שנתקל בהם ביום יום (מגפה שכזו) אבל כן יש שם דברים שכל קורא יכול להתחבר. האפשרות בקריאת הספר הזה היא אפשרות נוספת להתבונן בעצמנו – לפעמים נראה שכולנו מתייחסים יותר על התבוננות באחרים מאשר בנו אך הספר הזה נותן לנו את היכולת וההזדמנות להביט פנימה.

ממש לאחרונה גיליתי שיש לו ספר המשך – על הפיקחון – וגם אותו רכשתי.
מקווה לקרוא בקרוב ולכתוב סקירה

ממליצה על הספר הזה בחום!