בוער ולא נשרף - אל קייסי

את הספר הזה קניתי לאור המלצה של חברה שיודעת את הטעם שלי בספרים. היא אמרה שזה מסוג ה-slow burn שאני אוהבת ולכל מי שעוד לא קראה את הספר – רק שתדעו שזה לא.

הספר מספר על אנדי, בחורה צעירה שתכננה את כל חייה עד לפרט האחרון אך ברגע של שכרון חושים, בהיותה בווגאס, נתקלה במאק, הקאבוי החתיך, ואחרי לילה מטורף וחסר מעצורים כל אחד פנה לדרכו… או ש… לא?

אנדי היא בחורה מסודרת ומתוכננת – מידי. יותר מידי!
אי אפשר לתכנן את החיים בגיל 15 ולכתוב אותם על פיסת דף. אי אפשר לתכנן כל צעד ולא לצפות לדברים שקורים תוך כדי.
איך אפשר לחיות מבלי בעצם לחיות?
השטות של תכנון החיים שלה הרגיז אותי.

מאק, בדיוק ההפך ממנה. חי את החיים וזורם עם מה שמגיע. הולך לפי מה שהלב והרגש שלו אומר ולא רק מה שהמוח אומר. הוא חי את החיים שלו ומשתדל לשלב את חייו עם חיי משפחתו.

השילוב ביניהם היה מאוד שונה. כל אחד מהם היה שונה. כל אחד מהם היה טיפוס אחר עם מטרות אחרות ומחשבות שונות ואולי (רק אולי) השוני שלהם זה מה שחיבר אותם.

אני רוצה להאמין שדברים כאלו יכולים לקרות אבל היו כמה דברים בספר הזה שהיו טו מאצ' מופרחים בעיניי.
אני יכולה לקבל את זה שאפשר להתאהב במבט ראשון אבל אני לא מאמינה שאפשר לאהוב באמת מבלי להכיר את הבן אדם.
הספר הזה זה כמעט וגרם לי להאמין שזה אפשרי אבל רק כמעט. כי בנינו, האם באמת אפשר לאהוב בן אדם מבלי להכיר אותו באמת?

הספר הזה סביר אבל קליאשתי ברמה חדה. הוא אומנם העביר קצת את הזמן בקריאה אבל זה לא מהספרים שיישארו איתי.

אז בגדול, זה לא מהספרים שהייתי ממליצה לרוץ לקרוא. כל העלילה לא הייתה לי אמינה מידי. לא הרגשתי את החיבור, את הניצוצות או את האהבה שפרחה שם.
היה חסר לי המון רגש וחיבור ביניהם.
היה שם בום טראח של זוגיות שבעיניי זה לא היה ממש אמין.

יש לספר הזה ספר המשך – האש של מקנזי.
גם אותו יש לי ואני מקווה להגיע אליו בקרוב רק כדי לסגור את המעגל של איאן, אח של מאק, ושל קנדיס, חברה של אנדי (שזה נשמע מעניין דווקא).