ספינת הכלות - ג'וג'ו מויס

תקציר:

1946. שש מאות וחמישים כלות נרגשות עולות על ספינה המפליגה מאוסטרליה לאנגליה, כדי להתאחד עם הגברים שלהם נישאו במהלך מלחמת העולם השנייה. אך במקום מסע התענוגות שציפו לו הן מוצאות את עצמן על סיפונה של נושאת מטוסים, שאותה הן חולקות עם אלף חיילים של הצי הבריטי.

על הסיפונים שטופי השמש אהבות נושנות והבטחות מן העבר נהפכות לזיכרונות רחוקים, המתח הולך וגובר והרגשות גואים, בעוד ספקות וחרטות מתגנבים אל לבותיהם של כלות ובעלים כאחד.

הסקירה שלי:

את הספר הזה קראתי יחסית מזמן והוא היה הספר הראשון של ג'וג'ו מויס שקראתי שלאחריו קראתי עוד 3 ספרים שלא – לא, את הספר ללכת בדרכך לא קראתי 😊

הספר הזה קצת מוזר. למה מוזר? כיון שלקח לי המון זמן לסיים אותו. התקציר שלו נשמע מרתק, משהו שאני ממש אוהב לקרוא וההתחלה גם הייתה טובה אך במהלך הספר הרגשתי שהוא נמשך ונמשך ולא ראיתי את הסוף או את הסיפור בו.

הסיפור מתחיל בהווה וחוזר אחורה לשנת 46, השנה בו עולות הכלות לספינה.
בין כל הפרטים והכאוס בספר הזה ויש לא מעט פרטים, במרכזו – או אולי בשוליו – יש סיפור אהבה.
הסיפור הזה הוא מה שכן נתן לי את הדרייב להמשיך עוד ועוד לקרוא את הספר למרות שבאמת היו לא מעט פעמים שרציתי לעצור באמצע.
אני סאקרית של רומנים היסטוריים ויש פה סיפור של אהבה אחרי המלחמה – לא יכולתי באמת להפסיק לקרוא.
אני כן שמחה שסיימתי את הספר כי הוא נתן לי את אנחת הרווחה שקיוויתי ולמרות סיפור האהבה היפה שבו, לא אוכל לחזור לקרוא את הספר הזה כיון שמלבד התחלה טובה וסוף טוב – האמצע עמוס בפרטים מעייפים שחלקם מתחברים בקלות לעלילה וחלקם כלל לא.

לא יכולה להמליץ בפה מלא על הספר אבל לא יכולה לשלול אותו לחלוטין.
אהבתי למרות שלעיתים מעט השתעממתי. איך? לא יודעת – אולי רק גו'ג'ו מויס יכולה לעשות דבר כזה.