ז'ול - דידייה ואן קואלארט

את הספר הזה קניתי לאחר שקראתי את התקציר שלו וראיתי כמה סקירות טובות בקבוצות הפייסבוק.
הבנתי שמדובר בספר שונה מאוד ממה שאני מכירה ורגילה ואפילו קצת מוזר וידעתי שהוא ימצא חן בעיניי.

אז הספר הוא מנקודת מבט של 2 אנשים. אליס, עיוורת לשעבר, בעלת כלב הנחייה בשם ז'ול, וזיבל, אשר נתקל בה במקרה בשדה התעופה ומאז לא מצליח להפסיק לחשוב עליה.
ז'ול הכלב מאוד רוצה לקשר בין הזוג ועושה כל מה שהוא יכול כדי להוביל אותם אחד לשני.

אז כמו בתקציר הקטנטן שכתבתי, הספר הזה באמת שונה וקצת מוזר. יש פה תיאור של כלב שיש לו ממש רגשות עמוקים לבעלים שלו, אליס, והוא ממש רוצה לחבר בינה לבין מישהו שפשוט נראה לו מתאים עבורה.
הסיפור נשמע קליל מבחינת התקציר והאמת שזה מה שחשבתי שיהיה אבל לאו דווקא כך הוא היה מבחינתי.
נכון, הוא קצר ואין בו יותר מידי דרמות אבל קליל הוא לא היה לי.

קראתי אותו בזמן מחסום ואולי זה השפיע על שיקול הדעת שלי (ספר של 240 עמודים בכמעט שבוע זה שיא אצלי) אבל משהו בספר הזה היה גם טוב וגם לא טוב.

את הדמות של פרד לא אהבתי. ולא בגלל הדמות עצמה אלא בגלל שפשוט לא התחברתי, לא אהבתי ולא הבנתי את המטרה שלה בספר.
את אליס חיבבתי מעט ואת זיבל בכלל לא אהבתי. לא הרגשתי יותר מידי חיבור אמיתי ביניהם כמו שתואר ולא ממש הצלחתי להבין את חייה של אליס.
נכון, הסיפור מסביר את בחירותיה בחיים אבל משהו הרגיש לי מאולץ.
את זיבל לא הצלחתי לאהוב כי הוא היה כל כך תבוסתני וחלש. לא ממש מצאתי אדם עם אופי חזק או אישיות כובשת. הוא היה רדום, עייף ומותש – והצליח להתיש אותי איתו.

וידוי, מתוך 240 עמודים, אני פרשתי בעמוד 217. פשוט התייאשתי כבר מהסיפור ורק קפצתי לעמוד האחרון לוודא שאכן ידעתי כיצד הוא יסתיים וצדקתי.

אז אולי זה העובדה שקראתי את הספר בתקופה שפחות התאימה ואולי הספר הזה פשוט לא דיבר אליי כמו שקיוויתי – אבל הספר הזה לא מצא חן בעיניי.