נורת'נגר אבי - ג'יין אוסטן

את הספר הזה רכשתי יחסית מזמן (יחד עם עוד מספר ספרים של ג'יין אוסטין) ולא התחשק לי לקרוא אותו עד עכשיו.
הסיבה שלא רציתי לקרוא אותו היא הפחד מאכזבה אחרי קריאה של הרומן הקלאסי שלה – גאווה ודעה קדומה. אבל אחרי שמצאתי איכשהו את הספר – יומניה האבודים של ג'יין אוסטין – שבעצם מסופר על חייב של הסופרת (חצי אמת חצי בדיה) ובספר היא מדברת לא מעט על הספרים שלה ולכן ממש רציתי להתחיל כבר לקרוא רומן נוסף שלה.

אז הספר הוא על קתרין מורלנד, צעירה שחיה כל חייה בכפר ונוסעת עם זוג שכנים אמיד לעיר באת'. בעיר היא מכירה חברים חדשים וביניהם את מר טילני הצעיר.

אז הספר הזה היה מעט איטי אבל אני לא בטוחה שזה בהכרח שונה משאר הספרים שלה. זכור לי שגם גאווה (הספר) היה איטי אבל העלילה סחפה אותי כך שלא הרגשתי את זה.
ולמרות שאני אוהבת (מאוד!) רומנים היסטוריים, הספר הזה היה קצר ואיכשהו ארוך מידי.
הספרים של ג'יין מופלאים, אין לי מה לומר. אהבתי את העלילה, אהבתי את הסיפור וגם את הדרך אבל אולי באתי עם ציפיות גבוהות וקצת התבאסתי שהן לא התממשו.

הדמות של קתרין הייתה חלשה כזו ולא צעירה מרדנית עם אופי חזק ודמויות כאלו בדרך כלל מתישות אותי דיי מהר.
התקופה שונה, המנהגים אחרים והכל יכול להיות מובן אבל מה שאולי מאוד אהבתי בספריה של ג'יין זה שהדמויות שלה בדרך כלל יותר חזקות ובעלות אופי.

קשה לי לכתוב על הספר הזה סקירה מבלי להמשיך ולהשוות אותו לגאווה ודעה קדומה (זה אומנם מובן אבל לא כדאי) ולכן אני מוצאת את עצמי מחפשת את הרגש והרומנטיקה בין הזוג המיועד הספר ולא בטוחה שאני מרגישה את זה.
מהצד של קתרין בהחלט יש יותר תחושה של רגשות שמתחזקים ואהבה שנבנית אבל בצד השני פחות הרגשתי את זה. אבל, אולי זו בעצם הייתה המטרה?

להיות טוב יותר ממר דארסי – לא יקרה.
להיות חזקה ודעתנית כמו אליזבת – אין מצב.

אז כל אחת מהדמויות היו עם אופי מעניין – חלק אופי מעניין יותר וחלק פחות אבל בגדול – וכן חשוב לי לציין שאני מדברת על העניין ברמה רחבה – הספר היה טוב. מעניין ואפילו מעט מותח (מסקרן?).

וכל עוד היא נתנה לי את הסוף הטוב שלי – מה יש לי להתלונן?

אוהבי ג'יין אוסטין, אל תצפו לספר גאווה ודעה קדומה אבל תצפו לספר טוב ומעניין.