דירת שותפים – בת' אולירי

על הספר הזה המליצה לי חברה. היא יודעת מה הסגנון שאני אוהבת ולכן אני סומכת עליה. 

התחלתי את הספר הזה קצת אחרי שהצלחתי לחזור לקרוא ספרים אחרי מחסום ארוך, ארוך מידי, וקיוויתי שהוא יהיה גם קליל וכיפי שיגרום לי לרצות לקרוא עוד ספרים אחריו.

אז אני אתחיל במילה אחת שתתאר את הספר – מתוק!

ועכשיו לקצת יותר מילים…

הספר הזה בהתחלה קצת עצבן אותי. הוא לא היה ברור כל כך וזה לא בגלל הסופרת אלא לדעתי קצת בגלל העריכה או התרגום. משהו שם לא הסתדר לי בהתחלה. הרגשתי שהיו חלקי משפטים לא מובנים וטקסט שגרם לי לקרוא מהר ולא להבין הכל. אבל בגלל שרעיון הספר והתקציר שלו דווקא כן סיקרנו אותי, המשכתי לקרוא אותו בתקווה שהוא באמת יהיה טוב.

אז מלבד הגיבורים המהממים! אהבתי גם את גיבורי המשנה. כאילו, גם לאהוב את זוג הגיבורים (אוף הם היו כל כך מתוקים!) וגם לאהוב את רוב (אם תקראו את הספר תבינו למה "רוב") הגיבורים המשניים זה בהחלט קליעה למטרה בעיניי.

הגיבורה פשוט קנתה אותי. היא שונה. היא לא בגובה ממוצע, לא בגוף ממוצע, לא מתלבשת ממוצע והיא בכלל לא מישהי רגילה וממוצעת, ותודה לאל שהיא גם לא דוגמנית עם פרופורציות מושלמות שלא מעריכה את עצמה (די, לכולן יש ציצי ענק, טוסיק שווה ובטן שטוחה) אבל לא לטיפי. ולא רק שאין לה את כל הנתונים האלו, היא לא מתעסקת כל היום בתיאור מבנה הגוף שלה והשיער שלה בכל פרק ופרק.

ליאון, אמאל'ה ליאון! איזה גבר מקסים! הוא עובד כאח בהוספיס. הוא שקט, הוא מופנם, הוא אמיתי, יש לו לב ענק ויש לו רצון לאהוב גם בלי שהוא יודע בכלל שזה מה שהוא רוצה.

שניהם גרים באותו בית אבל בשעות שונות! הוא גר שם בשעות היום והיא בשעות הלילה ובסופ"ש. הם משאירים פתקים שמתחילים בחביבות, מתקדמים לנחמדות וחברות ומשם זה רק עולה ועולה.

חשבתי שהספר הזה לא ילך לי חלק בגלל ההתחלה שלו אבל ככל שהוא התקדם המילה "מתוק" פשוט לא יצאה לי מהראש.

אני אוהבת את הזוג הזה ואני אוהבת את כל רצף האירועים שהביא אותם להיות מה שהם היום.

וכמובן, מי שכבר מכיר את הסקירות שלי זוכר שספרים שיש בהן התכתבויות – אני אוהבת!!

מי שאוהב ספר רומנטי, נחמד שמעלה חיוך גורם לך לחשוב שאתה מתאהב בדמויות (אפלטוני?) אז אני ממליצה בחום!