How the Grinch Stole My Heart – Annabelle Costa

הניקוד שלי לספר

 4.5/5

תקציר:

Single mom Noelle can’t stand her crotchety next-door neighbor.

She’s never met the man in person, but Mr. Grieder, a.k.a. Mr. Grinch, leaves her nasty notes whenever her son plays in the hallway. He complained until their doorman got rid of the beautiful Christmas tree in the lobby. He even slammed his door on the Girl Scout Carolers. This is Noelle’s first Christmas since a painful divorce, and this grouchy old hermit seems determined to make her favorite holiday as unpleasant as he possibly can.

Except there are two things Noelle doesn’t know about Mr. Grinch:

One, he’s not an old man.

And two, he’s going to be her date for Saturday night.

הסקירה שלי:

עוד ספר שקראתי בעקבות המלצה של חברה ומה אני אגיד לכם, נראה לי שכדאי שאתחיל להקשיב לה יותר.

הספר מספר על ג'רמי, בחור בן 34 שעבר מפרצת במוח בגיל 29, כשהיה נשוי באושר ובעקבות המקרה אישתו התרחקה ממנו ולבסוף הם התגרשו.

ג'רמי חי יחסית בבידוד בדירה הקטנה שלו בבניין הדירות במנהטן כיון שבעקבות השבץ הוא נשאר נכה ברגל ימין וביד ימין. יד ימין לחלוטין לא פעילה וכך גם הרגל. הוא הולך עם קביים כשיד ימים מקופלת בחוזקה על החזה שלו.

ג'רמי נראה טוב אבל העובדה שהוא מתהלך עם קביים ויד קפוצה הוא מקבל מבטי רחמים ואף גועל מאנשים אחרים ולכן הוא בחר להתבודד בדירתו.

נואל, הדיירת החדשה בבניין התגרשה ממש לא מזמן לאחר שבעלה בגד בה עם העובדת שלו ועברה לגור שם עם בנה בן ה-8.

***

כשהייתי ילדה והצלקת בבית החזה שלי היה בולטת ויחסית טרייה (לאחר ניתוחי הלב שעברתי) אני זוכרת המבטים כשלבשתי בגד שהשאיר את הצלקת לעיני כל. ואני זוכרת שהילדים היו שואלים אותי מה קרה לי שם? זה לא שלא ידעתי מה לומר, פשוט לא ידעתי איך להסביר וגם קצת התביישתי מהתיאור. גם ילדים וגם מבוגרים היו מסתכלים קצת יותר מידי על הצלקת האדומה והבולטת שיש לילדה קטנה בבית החזה ולאט לאט התחלתי להתבייש בה. התחלתי להסתיר אותה מרוב בושה ומבטים עד שיום אחד אמא שלי ז"ל הבינה שאני מכסה את עצמי ומסתירה את הצלקת, היא אמרה לי משהו שליווה אותי כל חיי, היא אמרה לי – אין לך מה להתבייש בצלקת שלך. לא גנבת אותה. עברת ניתוח מציל חיים ואת צריכה להתגאות בה.

ואני יכולה להישבע שמאז ועד היום, לא רק שאני לא מסתירה את הצלקת שלי, אני מצביעה עליה במידה ויוצא לי לדבר על ניתוח הלב שעברתי.

****

אז הבנתי למה ג'רמי התבייש במראה שלו. למה הוא העדיף להסתתר מהמבטים ומהסביבה. הבנתי איך זה להסתכל על עצמך במראה ולהבין שאתה לא נראה כמו ילדים או מבוגרים אחרים בגיל שלך.

וההתמודדות שלו, קיצונית ככל שתהיה, גרמה לי להרגיש את הכאב שלו ואת הקושי שלו.

בחור שהיה בריא כשור הפך לנכה ולומד להתמודד עם החיים החדשים שלו כאדם מוגבל וגרוש היות ואישתו עזבה אותו דווקא כשהוא היה הכי זקוק לה.

נואל, הייתה נשואה 10 שנים למי שחשבה שהוא אהבת חייה, הביאה איתו ילד לעולם וכשהוא בגד בה והמשיך בזוגיות עם הפילגש, היא לא חשבה שתוכל לצאת מזה להתקדם הלאה.

יש פה סיפור יפה, מרגש וחזק על שני אנשים שבורים. פיזית ונפשית. כל אחד מסיבותיו. הוא הפך לאדם בודד וקצת רגזן והיא הפכה לאם חד הורית במקום חדש ללא מכרים או חברים כיון שכל ה"חברים" שלה ושל בעלה בחרו בצד שלו.

גם הנרי, בנה בן ה-8 של נואל היה שובב קטן, קצת נודניק וחכם בלילה אבל ילד טוב שרק רוצה מישהו לשחק איתו ושאמא שלו תהיה מאושרת – שזה אגב המיס אותי.

יש פה סיפור באמת עמוק. דמויות עמוקות ואנושיות כל כך שזה ממש נכנס לתוך הלב. הסיפור הזה נכנס ללב ולמחשבות גם בהפסקות הקריאה, גם לאחר הקריאה ובהחלט בזמן כתיבת הסקירה.

אני כותבת ומוחקת כל כך הרבה פעמים כי אני לא יודעת אם להמשיך ולכתוב כי אולי אני אעשה ספויילרים ומי יודע אולי כבר עשיתי.

קראתי את הספר הזה בכל זמן פנוי שהיה לי ומצד שני לא רציתי שהוא ייגמר. רציתי עוד לדעת עוד ולהמשיך איתם הלאה עוד קצת ועוד קצת והדבר שהכי אכזב אותי בכל הספר זה הסיום שלו.

לא שהוא נגמר, שזה מבאס לכשעצמו אלא הסיום שאני לא כ"כ רגילה אליו. אני לא אכתוב למה כי אז בטוח אעשה ספויילר אבל אציין שזה לא גרע מהספר כיון שעדיין מדובר בהאפי אנד. זה עדיין אחד הספרים העמוקים, המרגשים, העצובים, הלא נעימים והמשמחים שקראתי – כן, כל הרגשות האלו יחד נשמע כמו בלגן אבל תאמינו לי שזה לא. זה ספר טוב. טוב כל כך שהוא מרגיש אמיתי. מרגיש שהדמויות אמיתיות והן חיות בקרבינו. ואולי אם זה יגרום לאדם אחד להסתכל קצת אחרת על אדם נכה / מוגבל / שונה, אז הסופרת עשתה את שלה.